ביאור ראובן על בבא קמא קי״ט

מהדורה: באור ראובן, ניו יורק תשט"ו

מפרשים:
1 גמ' "עד שתהא רוב משלו". נראה דרב לטעמיה, דאזיל בממונא בתר הרוב, ושמואל לטעמיה, דלא אזיל בממון בתר רובא, וכיון דהגזלן הוא מוחזק אמרינן דשלו הוא.
2 "תקיל ושקיל". עיין במהרש"א שהקשה על פירוש רש"י. ושמא י"ל דאדם שאינו רוצה לוותר על חלקו אפילו משהו הוא בחזקת גנב, כיון שאי אפשר לצמצם וע"כ יטול משל אחרים לנפשיה. אבל מ"מ דחוק הפירוש הזה. ולי נראה ד"תקיל ויהיב תקיל ושקיל", הוי לשון גניבה, כלומר, בשעה שנתן לקח אף לעצמו בגניבה. והנה דרך האריסים היה להטיב את השדה אף להבא, ולפיכך היה אסור לפטור אותם בלי סיבה ראויה, וכשנתפס אריסיה של רב חסדא בגניבה היה אפשר ליה לרב חסדא לסלקהו ולזכות אף בשבח שהשביח האריס בשדה גופא, והיינו דקרא אנפשיה, "וצפון לצדיק חיל חוטא".
3 רש"י ד"ה אל תגזל. "אע"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו". כלומר, אע"פ שאין לו כלום מ"מ אפשר לגוזלו, דהיינו שלא יתנו לו מעשר עני, דהוי שלו מן הדין, וקמ"ל דאף זאת נקראת גזילה.
4 גמ' "ובמקום שנהגו להיות שלו, לוקחין". ולא חיישינן שמא סרק יותר מכפי המנהג, וכדאמרינן לעיל, "ולא יסרק הבגד לשתיו אלא לערבו".
5 "קננהו בשינוי". וצריך לאמר דהכר והכסת היו מעובדים מן המוכים, דאי לא היו רק ממולאים במוכים, ככרים שלנו, א"כ ליכא שינוי במוכים, דסתר להו והוו מוכים כדמעיקרא.
6 "כשות וחזיז אין בהן משום גזל". נראה לי דהיינו דוקא לשומרי התבואה המתעסקים בהם, דהא קאי אברייתא דקתני, "מנכשי זרעים ועודרי ירקות", אבל לשאר בני אדם פשיטא דאין להם מעצמם ללכת בשדותיהם של חביריהם ולקצר החזיז או ללקט הכישות, ואפילו אם הלכה בהמתם מעצמה חייבים לשלם. ולפי זה לא קשה כלל מהא דאמרינן לעיל נח: "אכלה חזיז, ר' יוסי הגלילי אומר נידון במשויר שבו". וכן מהא דאמרינן דף י"ג. דאכלה שחת חייב אפילו לא מכליא קרנא. והגאון מ"ר יעב"ץ פירש, דהך דינא מיידי באתרא דקפדי. אבל אין נראה, דהא סתמא קאמר, ומסתמא הרי לא קפיד.